לא שבהרים נשימתי קצרה (פרק ב')

"דינו, שלום, זה ניר.", כך התחילה שיחת הטלפון. היא המשיכה בזה שחבר שלו שבר את הרגל ברכיבה על אופני הרים. אחר כך הוא ביקש שאבוא איתו לאיטליה כמחליף של החבר. אחר כך אני לא יודע מה הוא אמר.

"פיצה, פיצה פיצה פיצה פיצה . פיצה פיצה פיפיפיפצצצצהה, פיצה? פיצה!" זה מה ששמעתי. הבטן שלי רתחה כתנור לבנים, הלשון האדימה כרוטב עגבניות, במקום שרירים נשארה לי רק גבינה מותכת.

אחרי שנתנו לי להריח אורגנו כדי להשיב לי את ההכרה, הבנתי שניר מחפש מישהו שיבוא איתו לסופשבוע ארוך של רכיבה סביב אגם גארדה באיטליה. בקיצור, אני אמור להיות רוכב מחליף במקום שבור הרגל. ניר הוא גיסי. משפחה זה משפחה ודם סמיך אפילו מרוטב עגבניות. נוסעים.

מי שיביט בתמונות הבאות לא ממש יבין את נימת ההקרבה המתלווית למשפט הקודם. אז קודם תביטו ואחר כך אני אסביר.

אופני הרים דורשים מיומנות. אני עצמי כבר שברתי שתי קסדות אופניים. יש כאלה שטוענים ששברתי שלוש, אבל אני לא זוכר מהפעם השלישית כלום…

מיומנות = אימונים. ובשביל אופני הרים לא מספיק שיהיו האופניים, צריך גם את החלק של ההרים. אתם כבר יודעים מרשימות קודמות שאין כאן הרים. בסדר, אפשר להתאמן גם על גבעות אם הקרקע מספקת מכשולים טבעיים מעניינים. אין כאן גם את זה. המדינה הזו הייתה כולה ים לפני לא יותר מדי זמן וכל מה שיש כאן מתחת לאדמה זה חול. למעשה, סלעים זה דבר כל כך נדיר כאן שאם מישהו מוצא סלע הוא מכריז עליו בעלות ויש אפילו כאלה שמחזיקים סלעים בתנאים לא אנושיים רק בשביל להראות לשכנים שיש להם סלע. ראו דוגמא להלן:

מזעזע! הילדים עזבו את המקום בוכים. "אבא, למה לא נותנים לו ללכת?", "למה השרשראות כל כך מתוחות? זה לא כואב לו?"

דרך אגב, גם ההולנדים מבינים שיש להם בעיה עם חוסר בהרים והם החליטו לעשות מעשה. הייתי מת להיות נוכח בחדר כשהרעיון עלה, אבל אני משאיר את זה לדמיון שלכם. הם מתכוונים לבנות לעצמם הר! אחרי שנסעתי עם אוטו על חתיכת הולנד שפעם הייתה ים, אני לא בטוח שזה לא הולך להתממש. לפרטים ראו הקישור הבא:

תכנית לבנית הר בהולנד.

בקיצור, אני כבר שנתיים לא רכבתי על שום דבר שהוא לא כביש סלול והמיומנות היחידה שנשארה לי זה לספר איך פעמיים נפלתי מהאופניים בעוצמה כזו ששברתי קסדה. יש שטוענים שזה קרה שלוש פעמים, אבל אני לא זוכר כל כך טוב מאז הפעם השניה או השלישית, אני לא בטוח…

העניין השני עם הרכיבה בגארדה הוא גיאולוגי ביסודו. ראו את השלט הזה בו נתקלתי בעליה הראשונה שלי בהרפתקה הזו:

אני לא קורא איטלקית או גרמנית, אבל אני אגיד לכם מה אני מיד הבנתי מהשלט: "רוכב אופניים שים לב! השיפועים בכביש לפניך הם של 15%, מתחילת השנה מתו 20 רוכבים בנסיון לסיים את העליה!" אתם אולי שואלים את עצמכם מה שכל מי שאינו מהנדס אזרחי שואל את עצמו: 15% זה הרבה? אני מציע לכם לאמץ את כלל האצבע הבא – אם בעליה יש יותר אחוזים ממה שהייתם מוכנים לאכול בגבינה לבנה, אל תטפסו אותה. עכשיו תבדקו במקרר שלכם ותבינו ש 15% זה די המון.

אם אתם עדיין לא בטוחים, אתם מוזמנים להעיף מבט בפרופיל הגבהים שה GPS החמוד שלי הקליט במהלך אותו היום:

לא, זה לא נחש בריח שאכל פיל. זה 15%. בעליה. בירידה היה קצת גרוע יותר כמו שאתם יכולים לראות אם אתם קוראים את הגרף בכיוון הנכון. אבל לזה תיכף נגיע.

סיכום עד כאן. מדובר בסוף שבוע ארוך שבשבילו צריך לקחת לפחות יום חופש אחד מהעבודה. רכיבה ברמה שאני כבר ממש לא שייך אליה. סיכון שאשבור עוד קסדה אחרי השתיים שכבר שברתי (או שלוש? לא זוכר). זה מצד אחד. בצד השני…

תיאום עם ענבל, הזמנת כרטיסים, חיפוש אחר בגדי האופניים שלי, שתי קסדות ליתר בטחון וקדימה!

פגשתי את ניר בשדה התעופה ברומא כמו שקבענו, האוטו השכור חיכה לנו בוורונה, החדר בטורבולה היה מסודר ובבוקר גם לקחנו אופניים נהדרים מהשכרה. עד כאן הכל בסדר. עכשיו מתחיל המשא ומתן ביני לבין ניר על אופי המסלול. כמו שני אנשים בוגרים שמבינים את המגבלות אנחנו מחליטים להתחיל בטיפוס לא נוראי מדי (הגרף לעיל) ולמצוא את הירידה שהמליצו לנו עליה. ירידה שבשפת הרוכבים היא "זורמת". קלה, נשלטת, עדינה, כמו מים זורמים.

כשהגענו לתחילת הירידה המדוברת הבנתי שמישהו התבלבל. נסו לחפש את הרמזים בתמונה הבאה (יש 3 כאלה):

למי שלא מצא, הנה התשובות:

1. הבחור מסתכל עליי ומחייך, הוא מקומי ואני תייר.

2. הבחור שמחייך לבוש במיגון מכף רגל ועד ראש + מצלמת ספורט אתגרי צמודה לו לקסדה.

3. משמאל לבחור שמחייך יש שלט שנושא את שם המסלול.

בהגדלה, השלט נראה ככה:

אני אחסוך לכם את השימוש ב"גוגל תרגום" – דאון היל עמק השטן.

בדיוק "ירידה זורמת", משהו קל להתחיל איתו את הסופ"ש. חימום לפני הדבר האמיתי.

בעקרון, אין בעיה. עוברים למצב "תחת אחורה" – מעבירים כמה שיותר משקל לגלגל האחורי ונותנים לכוח הכובד ולאופניים לעשות את העבודה. "הכל בראש" ותמיד אפשר לבלום ולהימנע ממצבים לא נעימים.

איך בולמים? לוחצים קצת על מנוף הבלם, הבלם מתחכך בדיסק שמחובר לגלגל, הגלגל מאיט ביחד עם הצמיג שמתחכך בקרקע והמהירות יורדת.

פה השטן עשה את הטריק שלו.

רואים את האדמה שעליה הצמיג מתחכך? בקושי. כי החצץ המשוחרר הזה מכסה את השביל. זה לא ככה לכל אורך המסלול, זה רק בקטעים התלולים. שאר המסלול בנוי מסלעים חדים שמסתכלים עליך וחושבים על אח שלהם שקשור ליד הבית שלך בזמן שאתה מסתובב חופשי. מחכים בסבלנות של סלעים לנקמה מתוקה במין האנושי.

אז אני פשוט מעביר את התחת יותר אחורה, כמה שאני רק יכול, עד ש… ווואו! יש זאב שרודף אחריי בירידה! ניר! הוא נושך לי את הישבן!

פשוט הגעתי עד לשיניים של הצמיג. במהירות שהגלגל מסתובב זה יכול להיות מסוכן וכואב וזו גם הסיבה האמיתית שיש כרית שתפורה בבטנה של מכנסי אופניים.

בסופו של דבר, כוח הכובד אכן עשה את שלו וחזרנו בשלום למלון.

למחרת בבוקר כבר הייתי מכווץ למדי וכשניר שאל לגבי העדפות למסלול רק הנהנתי. קיוויתי שנקבל המלצות למסלול ממישהו שלא מקריב חתולים לאלים מהצד האפל.

למזלי, ניר מכיר את כל אושיות האופנים מסביב לאגם וביניהן גם את קרלו.

זה קרלו.

יש לו גם פנים, אבל רוב הזמן ראיתי אותו ככה, מאחורה. ניר בחר בתור מדריך את אלוף איטליה לאופני הרים במירוצי סיבולת של 24 שעות.

טוב, אני חושב לעצמי, אולי היתרון שלו זה דווקא בשעות האחרונות של המירוץ. אולי בשעות הראשונות הוא לא כזה מהיר ונועז. מה שנקרא "רוכב טקטי".

יכול להיות שהוא באמת רוכב טקטי, אבל זו טקטיקה שנלמדת בספרטה ורוחה מוכרת לנו מהסרט האגדי "מבצע סבתא" : מתחילים בשיא המהירות ולאט לאט מגבירים את הקצב. חוץ מזה, מה אתם אומרים על הגרביים שלו?

קרלו מכיר את השטח מצויין ובזכותו הגענו למקום הקסום הזה:

אחרי ששוב סיימתי את היום בשלום, נשאר רק עוד יום רכיבה אחד. הסיכויים לשטויות/טעויות/חוסר מזל הצטמצמו מאוד. לא תיארתי לעצמי שדווקא בגלל טעות היום האחרון יהיה נעים ויפה כל כך.

קמנו לבוקר מקסים. ניר תכנן לרכב באותו היום את מסלול 601 המפורסם שמגיעים אליו אחרי עליה ברכבל ועוד טיפוס קצר של בערך 800 מטרים אנכיים או משהו כזה.

בלילה ירד גשם. גשם מורכב ברובו ממים. מים על סלעים הופכים אותם לחלקים כמו מחבת משומנת. לשמחתו של ניר רוב המסלול שהוא תכנן מורכב ממעברי סלע מסובכים. איזה מזל שאני שמרתי על עצמי ליום השלישי – ככה אוכל להיפצע ממש לקראת הסוף ובבית החולים אוכל לספר על היומיים הראשונים בפרטי פרטים!

כשיצאנו מהרכבל בגובה של כמעט 2000 מטר פגשנו חבורה של איטלקי ושני גרמנים. פיתחנו שיחה ידידותית של רוכבי אופניים ששמחים לשתף במידע. נציגי מדינות הציר היו קצת נבוכים ולא בטוחים לאן לרכוב. אנחנו היינו מלאי בטחון והצענו להם להצטרף אלינו. "אבל הסלעים חלקים מהגשם", טענו האירופאים, "זה מסוכן". הם צדקו. לאחר מסכת קצרה של החלקות בלתי נשלטות, החלטנו להמשיך איתם בדרכים הסלולות. בשלב הזה  היה נראה שהם כבר גיבשו את דעתם והמסלול שלהם מתוכנן וברור.

בתום הקטע השליו הנראה בתמונה לעיל הגענו לפרשת דרכים. לניר ולי היה ברור שהמסלול צריך "למשוך" יותר צפונה ואנחנו כנראה מבורברים. האיטלקי הסכים וניגש להביט במפה ביחד איתנו. בכל פעם שהצעתי איך להמשיך הוא הנהן – כן, כן, זה בדיוק המסלול שתיכננו.

זה היה המסלול שהוא תכנן.  לא זה שאנחנו תכננו. קצר בתקשורת, בעיה של רב תרבותיות, גורל, אבל זו הייתה טעות נפלאה.

רכיבה בירידות על כבישים סלולים, נוף הררי פתוח ומדהים (ראו שוב תמונות למעלה), שלווה נפשית וחיוך. בסוף היום ראינו שרכבנו בסך הכל משהו כמו 75 ק"מ.

לפי החישובים שלי זה הצדיק לחלוטין את הפיצה האחרונה של הטיול.

ילד ושמו שושנה

באופן טבעי, הרשומה הזו הייתה צריכה להיות חלק ב' של חלק א', (לא שבהרים נשימתי קצרה וכו'…).

אבל, לפעמים המציאות יותר מורכבת. לא שהפעם היא הייתה מורכבת, אני רק אומר את זה באופן כללי וכמעין הסבר לרשומה המוזרה הזו שמיד מגיעה.

בקיצור,

לפני בערך 30 שנה, אבא שלי הכיר לי את ג'וני קאש. זמר קאנטרי אמריקאי ששמו מופיע לאחרונה בבדיחה על המצב הפוליטי האמריקאי. לנוחותכם, הנה קישור לבדיחה האמורה: http://9gag.com/gag/327689

השיר של מר קאש שהכי אהבתי נקרא a boy named sue

הנה השיר עצמו באחד הביצועים הפחות מוצלחים: http://dl.dropbox.com/u/5770235/14%20A%20Boy%20Named%20Sue.mp3

והנה מילות השיר באנגלית :

http://www.azlyrics.com/lyrics/johnnycash/aboynamedsue.html

בדחף בלתי ניתן להסבר, החלטתי לתרגם את השיר הזה לעברית.

בהתחלה רציתי לתרגם אותו להמון שפות, אבל חשבתי קודם להתחיל בשפות שאני יודע ואחר כך לאט לאט להרחיב את היריעה.

גם רציתי שמאיר אריאל יעבור על זה, יתקן וישיר את זה בסיבוב ההופעות הבא שלו… אני אחכה עם זה.

השתדלתי לשמור על תבנית החריזה (לא הצלחתי לגמרי) ועל המשקל (תלוי בעיקר באיך שתבחרו למשוך את המילים בזמן השירה).

הרעיון הוא שעכשיו אפשר לשיר את זה ביחד עם הילדים באוטו בנסיעות ארוכות ולקוות שהם יקחו את מוסר ההשכל באופן מטאפורי בלבד.

אני לא בעד אלימות כמובן, אבל קצת יכולת עמידה זה עדיין כישור שכדאי שיהיה להם.

אז שוב תודה לאבא שלי והנה הגרסא העברית שכל כך חיכיתם לה:

אבי עזב ת'בית כשהייתי בן שלוש

השאיר לי ולאמא ירושה של עכברוש

גיטרה ישנה ובקבוק ריק של משקה

אנ'לא בא בטענות על העובדה שברח

אבל מה שעשה לפני, הוא פשוט לא נסלח

ממש לפני שהלך הוא החליט לקרוא לי "שושנה"

כנראה שהוא חשב שזו ממש בדיחה

והרבה חשבו כמוהו וצחקו לי: חה, חה, חה

העתיד נראה ורוד כמו שדה קרב במלחמה

בחורה שוב מצחקקת ואני הופך אדום

בחור צוחק בקול ואני מכה בו, "סתום!"

זה לא גן של שושנים אם קוראים לך "שושנה"

כך גדלתי מהר והפכתי מחוספס

האגרוף הפך ברזל והשכל מפותח

נדדתי לבד להסתיר את חרפתי

אך נדרתי נדר, לירח והכוכבים

אחפש בכל בר ובכל הכוכים

אני אחסל את התולעת שבחר לי את השם הנבזי

הגעתי לדימונה בתחילת חודש אב

בדיוק נכנסתי העירה והגרון שלי צרב

חשבתי לעצור להרוות את הצמא

בקצה העין יושב ומקשקש

ראיתי מישהו שמשחק שש-בש

הכלב המצורע, הבנזונה, שקרא לי "שושנה"

ידעתי שהנחש המתפתל הוא אבי

הוא הופיע בתמונה שהייתה לאמי

צלקת על הלחי ומבט כמו של השטן

הוא היה גדול וכפוף וזקן ואפור

הסתכלתי בו שוב והכל נראה שחור

צעקתי: "קוראים לי שושנה, מה שלומך אתה? אתה הולך למות!"

שיגרתי לו אגרוף ישר בין העיניים

הוא נפל ומיד קם ודפק לי בשיניים

בתנועה קשתית עם סכין הוא קיצץ לי קצת מהאוזן

אז פוצצתי לו כיסא לתוך המפשעה

והתגלגלנו במכות החוצה אל המדרכה

רגליים, ידיים, שקשוקה, חביתה ודם

דפקתי כבר מכות לגברים יותר קשוחים

אבל זה היה כל כך מזמן, לא זוכר תאריכים

הוא בעט כמו פרדה ונשך ממש כמו תנין

שמעתי אותו מקלל ושמעתי אותו נאנח

אבל עד שהוא הספיק לזוז שלפתי ת'אקדח

הוא עמד שם והביט בי וראיתי שהוא מבסוט

והוא אמר: בן, העולם הזה לא בטוח

ואם גבר מצפה להצליח כדאי שיהיה קשוח

וידעתי שלא אהיה לידך להושיט לך עזרה

אז נתתי לך את השם הזה ועזבתי לתמיד

ידעתי שתצטרך להיות קשוח או להפסיד

ותגיד תודה לשם שלך שעשה אותך חזק

הרבצת לי כהוגן, עשית ממני ריבה

אתה שונא אותי בטח ויש לך סיבה

לירות בי עכשיו, ואין לי שום טענה

אבל כדאי שתודה לי לפני שאני עוזב

על החצץ שיש לך בבטן ועל הבטון בתוך הלב

כי אני הבן זונה שקרא לך שושנה!

הרגשתי גוש בגרון וזרקתי את הכלי

קראתי לו "אבא" והוא קרא לי "בני"

הבטתי על העולם מזווית מעט שונה

אני חושב עליו מדי פעם לפחות

כשאני מעיז לנסות וכשאני מצליח לזכות

ואם אי פעם יהיה לי ילד אני אקרא לו איתמר או איתן או… רק לא שושנה!

לא שבהרים נשימתי קצרה (פרק א')

שלום שלום,

יונה וולך אמרה כבר מזמן: "אני הולך במישור ונהנה" (זמזמו לפי הלחן של שמעון גלבץ). למעשה, אני זוכר את המשפט הזה בעיקר בגלל המוזיקה ובגלל שזה משפט טוב לזמזום בזמן שרצים, את שאר השיר אני ממש לא מבין למרות שמדי כמה שנים אני מנסה שוב לקרוא את המילים ולהחכים. אתם מוזמנים לנסות לבד: קישור למילות השיר

בכל אופן, מאז שאנחנו כאן בארץ הכי שטוחה בעולם, המשפט הפך להיות ההמנון האישי שלי וחלק מתכנית הגמילה מאופני הרים. בעצם, תכנית הגמילה מהרים באופן כללי, עם או בלי אופניים. מדהים כמה שהתופעה הגיאולוגית הזו יכולה להיות חסרה לאדם שרגיל למדי באורח החיים המודרני. מהבית למשרד, מהמשרד לבית. מה אתה צריך הרים בדרך?

בשביל הגיוון כנראה. והנוף. כשאתה חי על שולחן שרטוט הכי רחוק שאתה יכול לראות זה עד שורת הבתים הבאה או עד שדרת העצים הקרובה. בגלל שאנחנו בהולנד גם דייק נגד הצפה יכול להוות קו אופק "טבעי" וזה קצת משעמם…

אז כשדורון הזמין אותי לבוא איתו לחופשת סקי, שבוע לפני שאני מתחיל לעבוד, חשבתי שקצת הרים מושלגים זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי.

עכשיו תחשבו רגע על הסיטואציה הבאה: ידיעה בחדשות על קבוצת בני ישיבה שאבדו והתייבשו במדבר בחול המועד פסח. כל המבינים והמנוסים מיד ממלמלים: "אין להם מושג. יוצאים למדבר עם קנקל של חצי ליטר ליום שלם… פששש…" אז זה בדיוק אותו דבר רק הפוך! לא מתכוון הפוך כזה: "…שששפ …םלש םויל רטיל יצח לש לקנק םע רבדמל םיאצוי .גשומ םהל ןיא" אלא, טוב זה ברור, לא?

ככה יצאתי לאוסטריה עם אופטימיות חסרת בסיס ונסיון של שבועיים גלישה על סנובורד. נסיון שהיה כבר פג-תוקף למדי רצוי לומר. נסיון מאוד ותיק מהסוג שלא עוזר בכלל.

הפגישה עם המציאות התחילה כבר בחנות השכרת הציוד. עשיתי לעצמי תרגילי העלאת בטחון וצעדתי פנימה כאילו תמיד היה לי את כל הציוד רק שהשארתי אותו באוטו וגנבו לי אותו ממש דקה לפני שהגעתי לאתר. התיישבתי על הספסל של מדידת הנעליים וחייכתי למוכר ששאל אותי איזו מידה אני צריך. טוב, זו שאלה פשוטה עם תשובה אי זוגית – "43 בבקשה". הבחור החביב הלך וחזר עם נעליים שהיו במידה 43 אבל קצת לוחצות. הלך שוב וחזר עם מידה 44 שהתאימו לי ממש כמו זוג נעלי סקי. רק שאני צריך נעליים לסנובורד… ככה זה כשאתה מומחה ומנוסה, אתה כבר לא זוכר את הפרטים הקטנים המובנים מאליהם. נעלי סקי לא מתאימות לסנובורד, ברור. וגם מביך.

טוב, אחרי אירוע הנעליים כבר לא התייחסו אלי בחנות ברצינות, אבל אין להם שום אתיקה, אז הם השכירו לי גם סנובורד. אחד שכבר לא נורא אם יישבר תוך כדי שימוש.

זהו, הייתי מוכן לצאת לדרך. התוכנית שלי הייתה לעשות קודם חימום קצר. להיזכר קצת איך מסתובבים עם הלוח הזה שמחבר לך את הרגליים. איך עוצרים. איפה מפעילים את האיתות. פעולות בסיסיות שחשוב לדעת לפני שעולים אל ההר.

אבל לא היה זמן לזוטות כאלו. דורון ודודי מגיעים, מלאי מוטיבציה, מנוסים, גמישים וחתוליים. "עולים?" "בטח בטח, רק אולי נעשה איזה חימום קטן קודם? ראיתי מקום מתאים שם מימין".

"דינו, זה בית הספר לסקי של הילדים. יאללה, מספיק עם השטויות. אם אתה רוצה להתחיל לאט אפשר להתחיל  באדום".

להלן מפתח הצבעים של מסלולי הגלישה: ירוק – מתאים לרמתי. כחול -  יומרני, אבל הפציעות הן קלות. אדום – הצלב האדום. שחור – ללא מילים.

אבל אגו זה אגו, אז אדום זה אדום. על הרכבל יהיה לי כבר מספיק זמן לשחזר בראש מה צריך לעשות. באנו להינות או לגלוש על השלג? קדימה.

נהניתי, בטח נהניתי. תשפטו בעצמכם לפי המבט במשקפי השמש:

נכון שזה מוזר שיש לי שלג על הכובע? ועל העדשות של המשקפיים? ובאוזניים? ובחיבור בין המעיל למכנסיים, איפה שזה ממש קר ולא נעים?

זה בגלל שלפני שהצילום צולם הייתי בקורס חקלאות שלג בשיעור "חריש בעזרת כובע פונפון". אני חושב שבשנה הבאה אני אהיה מוכן לקורס ההמשך: "סלילת שבילים בעזרת קסדה".

אבל אני כנראה לא הייתי היחיד שחש קצת לא בנוח. בדרך למטה ראיתי את העקבות האלה והייתי חייב לתעד:

קולטים? התמימים חושבים שאלה העקבות של "חתול השלג" שעובר על המסלולים בבוקר כדי להכין אותם לגולשים… אני רוצה לראות את המבט על הפנים שלהם כשהם מגלים שאלה שריטות הצפורניים של אנשים שניסו בכל כוחם להישאר במסעדה שליד הרכבל, אבל החברים שלהם פשוט לא נתנו להם! אם זה נראה לכם מופרך, תספרו את החריצים לבד ותראו בעצמכם שיש כאן לא פחות מ 12 (תלוי איפה בתמונה מחליטים להתמקד). נו? אין מילים. פשוט עצוב.

נכון, לא הכל שחור (זאת אומרת, לבן במקרה שלנו), יש בעצם את המסעדה ליד הרכבל.

בשביל להמחיש את חווית המסעדה לא צריך יותר מאשר את רצף התמונות הבא וממש מעט רקע.

מדובר במנה שיש בשם שלה את המילה "קיסר", את השאר לא הבנתי. היא מורכבת מפנקייק שחתכו אותו מראש, אבקת סוכר, ריבה של תות וחתיכות תפוח אפוי. וצימוקים. כל אבות המזון: אבא פחמימה, אבא רב סוכר ואבא חד סוכר. איזה יופי! הכמות מתאימה לשלושה אנשים רעבים ולכן הוגשה לשולחננו עם שלושה מזלגות, אבל…

זהו.

כמובן שאני מתכוון לנסוע גם בחורף הקרוב. אני בודק אם יש אפשרות לקבל כרטיס מוזל לרכבל שעולה רק למסעדה.

משהו קטן ליום העצמאות

הנשיא היה כבר קצת בלחץ.
מאז שהוא התחיל לחשוב על העניין כבר עבר חודש והוא לא עשה עם זה כלום. החג בסך הכל בעוד פחות מחודש!
הנושא כל כך רגיש שסביר להניח שיצטרכו לפתח מחשבים חדשים עם מקלדות עמידות במיוחד בשביל לעמוד בעומס ועוצמת התגובות ברשתות החברתיות. אולי אפילו חוות שרתים ייעודית רק לטיפול בדואל שבית הנשיא יספוג.
"חיים Bאליק התקליטן כבר כאן בחדר ההמתנה ואורי צבי ההר-הירוק מגיע עוד שניה" הודיע העוזר האישי.
במקרה כזה חייבים לקחת רק את הטובים ביותר.
למעשה, גם למדד יום הזכרון יש כאן משקל כבד. השירים של אורי בעיבוד של חיים זה מה שהולך הכי חזק ביום הזכרון כבר שנים – לב הקונצנזוס.
זה לא אומר שלא תהיה ביקורת, לא תהיה עצבנות וכו'. זה יהיה כמובן, אבל אולי זה בכל זאת יעבור וזה חשוב.

"שלום כבוד הנשיא" אמר אורי מיד עם הכניסה לחדר וחיים הנמיך את עצמת המוזיקה מהנייד והעביר לרטט.
"מה העניינים כללי ומה העניין כרגע?" שאל חיים.
"ההמנון", ענה הנשיא בהתרגשות – "חייבים לעדכן!"

שקט השתרר בחדר השקט. לשנות את ההמנון?
"תראו", אמר הנשיא, "התקווה בת שנות אלפיים זה כבר קצת לא מדויק כשחוגגים 1000 שנה למדינה, יש לכם משפט חלופי?"

אמן כן יהי רצון.

The hot streets of Utrecht

Actually, until 2 days ago I thought my next post will be about the cool snowy mountains of Austria, but yesterday it became clear as the sun that the subject is "The Hot Streets of Utrecht"! and indeed, if you look at the subject line, that's exactly what it says.

Someone once warned me not to encourage my wife to ride mountain bikes. That was at a time when mountain biking was my greatest passion (it is now a sleeping passion).
"Why?" I asked.
"Because then she'll want to ride with you!"
Can you see the logic of the argument? if she's coming there is no more "boys-talk", no healthy masculine competition and no technical challenge = no more fun riding…

But that was a long time ago and I forgot that important advise. Further more, to say that Inbal decided to do a half marathon because I encouraged her would be very close to lying.
I think she just got inspired by seeing me limping for a week after the marathon. She must have thought: "if he is willing to suffer this much for the event, it's probably really fun".

No. I just do it so I can eat more.

Anyway, after a few months of dedicated training with my coaching (all knowledge found at www.google.com), I found myself on the starting line with a smiling and excited competitor number 22846:

I don't remember seeing 22846 so nervous before, but the temperature was 25 degrees and the experienced people around us said that with this heat we should forget about breaking any personal records, so she was really anxious.
Of course that was bullshit.
The question was: "will she survive to the finish line?" if she does, we already have a personal record!

In the following picture you can see that some of the better prepared runners came with little belts carrying small bottles of liquids.

Amateurs… We came extra prepared with a backpack full of 4 bottles of isotonic drink (2 liters) and 3 bottles of clean water to create a micro rain storm when needed. Even that was hardly enough.

I told Inbal we need to find someone to follow in order to keep pace, so I was really happy to see that there are specially bred rabbits exactly for that purpose:

We also saw the effect of the world financial crisis on the training habits of accounting firms:

Run BDO RUN!

Running in couples with matching shirts is not only for the financial sector. Take this example:

These ladies are probably older than my mother (mother – it's a hint…), and if you look closely you will see that they have a picture of themselves together and above it a famous motto: "yes we can!"
And unlike the president who made this statement – they really did.

And this picture is just nice, so have a look:

People along the way try to help the runners in various ways.
one of them is offering water to drink:

Some offer a shower:

But those with a deeper understanding of the human psychology know that it is mainly a struggle in the mind. Like an experienced sergeant  will tell you: "it's all in the head!"
So, these good people try to cheer the runners with music.
Of course, music has many flavors and there are many methods music can be brought to the streets.

Here is a woman playing golden classics to the runners from her boat's stereo system while slowly sailing in the canal:

This guy on the other hand is cheering so quietly that it actually made no effect at all:

This woman is using a traditional Dutch instrument, a cow bell:

Yes, I know, the picture is a little blurry… I was so fast at this stage that the camera could not handle it!

There are also people who take advantage of the situation. Like this musical group:

They know that no one will stand to hear their music, but the runners have to pass and listen on the way…

And then there is Samba!
You instantly become happy and fast when you hear that beat.
Just look at Inbal's face when she hears those warm funky sounds:

Cheering can also be done in various styles. Most common is the enthusiastic style, like you can see in the next 3 pictures:

And there is the more civilized, more formal attitude:

All this cheering really helped, so you can imagine how surprised we were to see this sign:

SLOW?! now? when we are getting so close to the finish line?
Plastic boy – you are out of your plastic mind!

Or was he?
Seeing the next sign made me think…

After all we only planned running HALF a marathon, that is usually just 21.1 km long. Could it be that we just accelerated over the speed of light and missed the finish line by almost 6 kilometers?

I had to stop and talk with some of my fans.
What fans? these for example:

If you don't believe me, just zoom in and look at their eyes, you will see what true love looks like.

I found out even the local police think highly of me:

And so I was assured that the 27km sign was not meant for us and that we should keep going until we see a sign that says "Finish".

That is when the eagles started circling us.

"Is everything OK?", "Are you feeling good?", and more in the same tone. Like trying to check if they can already pick us into their bright yellow ambulances. Actually, near the end of the race the sound of sirens was around us all the time as more and more victims collapsed from the heat (seriously).

Not 22846! My tough partner dismissed them with a confident wave and kept on going.
I can't say that for sure about her, but my feet were becoming light from hapiness and pride and the vague "Finish" gate was just hundreds of meters away.

So, with sweat in our eyes (no, it was tears of joy), we reached the finish line.

Unfortunately I still don't have the original picture, but even in this low resolution you can see the "high" we were in

22846 made it to the finish line for the first time, but definitely not the last!

דברים שרואים בלי המצלמה

שלום שלום!

מה נשמע? איך בעבודה? אני רק התחלתי עם עניין העבודה, אבל נראה לי שזה ממש לא מתאים לי ולתכניות הרבות שלי אז אולי זה יסתיים מוקדם מהצפוי. נראה.

הנושא הפעם הוא: במה אדם עלול להיתקל כשהוא מעיז לצאת מהבית בלי מצלמה.

בהתחלה לא הבנתי שיש כאן חוקיות. וחוץ מזה, הרי יש לי מצלמה בטלפון הנייד, לא? בסדר, לא מצלמה איכותית אבל מצלמה.

אבל אני מודה שאחרי הפעם האחרונה הבנתי כבר: אם אתה שוקל לקחת מצלמה או לא, ברגע שהמחשבה עלתה לסף המודעות, קח אותה מיד! אפילו אם היא לא טעונה והכרטיס מלא.
לא תיקח לא תשמח!

למה? כי ברגע שיכולת לקחת מצלמה וויתרת, דברים משונים מאוד יתגלו לך ואתה תצטער שאין לך יכולת תיעוד אמיתית. אם תיקח את המצלמה אולי לא תראה שום דבר מיוחד, אבל לפחות לא תצטער וגם תוכל להעיד שבאמת שום דבר מיוחד לא קרה. הנה דוגמא:

מה אנחנו רואים פה? שום דבר מיוחד. ביקור בגן חיות עם חורשה שיש בה פסלים של דינוזאורים (טיול שורשים). אם הדינוזאור הזה היה בחיים אפשר היה לדבר על משהו מיוחד, אבל כזה מין יצור בפלסטיק ראיתם כבר מיליון פעמים וגם המבט המבוהל של איתן ממחיש את השגרתיות בסיטואציה.
זה בגלל שלקחתי מצלמה.

לעומת זאת, התמונה הבאה ממחישה בדיוק את הנקודה שאני מתייחס אליה.

מה מיוחד כאן? קודם תנסו לנחש.

ובכן, התמונה מורכבת מחיבור של בערך 3 תמונות שצולמו במצלמה של הטלפון כדי להשיג איכות סבירה. אבל זה לא מיוחד, זה מתוחכם!

"אהההה! אני יודע, אני יודע! אלה לא סתם מכוניות,  אלו מכוניות עתיקות ומיוחדות!"
תשובה נכונה חלקית.

אלה מכוניות של חברי מועדון האספנים הגרמנים הגאים. וזה שילוב די מיוחד. בשביל להיות חבר במועדון אתה צריך להיות שייך בו זמנית לשלוש הקבוצות הבאות:
אספן מכוניות, גרמני, "גאה".
לא ראיתי שם אף בחורה אז אולי זה אומר שאתה צריך להיות הומו ולא לסבי, או שמדובר בשוביניזם יותר מסורתי שקשור לאספני מכוניות כבר מימים ימימה.

הנה תמונה שבה קל יותר לראות את כל המאפיינים נשזרים ביחד:

1. רק גברים 2. צעיפים ורודים ודגל הגאווה 3. מכוניות עתיקות (עם צעיפים ורודים במושב האחורי).

לא הייתם רוצים תמונות באיכות גבוהה יותר? ברור שכן! הוורוד הזה הורס!

הצילום הזה צולם בזמן שהיינו כל המשפחה בדרך למסעדה שממוקמת בערך 7 ק"מ מהבית, כך שרכבנו על האופניים בתצורה הבאה:

וענבל הציעה שאולי ניקח איתנו את המצלמה כי המרחק הזה עם הילדים יכול לקחת קצת זמן ואולי נראה משהו נחמד בדרך.

ברור שביטלתי את הרעיון בזלזול. למען האמת, לא רציתי להתעכב בדרך לאוכל. קשה לי לחשוב על דחיית ארוחה, אפילו אם זה רק לכמה דקות. אוכל זה חשוב. וטעים. ו… רגע, אני הולך רק לקחת משהו קטן מהמקרר וחוזר לכתוב.

בקיצור, התעצלתי לקחת מצלמה וכשהיינו כבר במרחק זניח מהמסעדה ראינו את האסיפה המרשימה הזו של המכוניות.
ענבל כמובן חייכה בסיפוק. מה אכפת לה אם יש צילומים של מכוניות או לא?
מה זה לעומת השמחה של "את צדקת, אני טעיתי"?
וככה התחילה להסתמן החוקיות שהזכרתי קודם – לא תיקח מצלמה, תראה משהו מעניין.

כעבור כמה שבועות, שוב רצינו לסעוד במסעדה המדוברת. אגב, הנה הקישור לאתר שלהם: http://www.vroeg.nl/pagina/home/1 . (התמונות שמופיעות בשחור לבן הופכות לצבעוניות אם תשאירו עליהן את העכבר). המקום בנוי בבית חווה בן כמה מאות שנים ובשביל הקטע של החווה, ככה נראה הכיור בשירותים:

בפעם הבאה שאתם בסביבת אוטרכט, אני ממליץ לקפוץ לשם.

מסיבה שאני כרגע לא זוכר, ענבל נסעה לשם עם האוטו ואני לקחתי את הילדים עם האופניים.

ענבל: "דינו, אולי תיקח מצלמה. יש לכם דרך יפה ומזג אוויר יפה. אולי תרצה לצלם משהו?"

דינו: "בשביל מה?! זאת דרך שעשינו כבר המון פעמים. מה יש לצלם?"

מתחילים לראות את החוקיות? חושבים שאתם כבר יכולים לנחש מה יקרה בהמשך הסיפור? בואו נעצור את הרצף רגע ונזכר במה הילדים שלי אוהבים לשחק.

אבירים ומלחמות.
לא רק בזה. איתן מוכן לקבל כל משחק שיש בו אלימות ולא חייבים דווקא עם חרבות. למען האמת אני חושב שיש לו העדפה לתותחים.
אבל למשך תקופה קצרה אבירים היו הדבר הכי מדליק.

ואז, על אותה מדשאה, בדרך השגרתית למסעדה פגשנו את החבר'ה האלה:

מדובר בחבורה של שחקנים שמשחזרים סיפורים היסטוריים שקשורים להולנד. הדיוק ההיסטורי בסיפורים כנראה לא מאוד מודגש, אבל הציוד שלהם משוחזר תוך נאמנות גבוהה למקור.
החרב לדוגמא היא כבדה למדי. לקסדה יש בטנה מעור, המכנסיים מבד גס וכן הלאה…

אגב, איתן היה מבוהל מדי בשביל להסכים לעמוד ליד האבירים לצילום משותף.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את החיוך של ענבל.

לפני שבוע זה קרה שוב. והפעם הייתי עם דמעות בעיניים.

רכבנו שוב, כל המשפחה. הפעם לקניות וגלידה. גלידה זה גם אוכל. הרבה חלבון למי שחושב שגלידה זה רק קינוח.
הפעם המסלול היה שונה. המגמה הכללית מערבה ולא צפונה.

ענבל: "מצלמה?". דינו: "לא צריך, בואי נזוז. מה כבר נראה?".

בדרך הלוך עברנו ליד התופעה שתיכף אתאר, אבל לא הבחנו בשום דבר מיוחד. בדרך חזור רכבתי במרחק גדול מאחורה. ראיתי שענבל ואיתמר עצרו את האופניים. לא הבנתי למה.
כשהגעתי אליהם, שאלתי למה הם לא ממשיכים. ואז…

תסתכלו ממש טוב! אני מתחנן. ההסברים שלי יתקבלו על דעתכם רק אם תפנימו את זה בעצמכם קודם. אחרת זה ממש לא סביר.

הנה הגדלה של מרכז התמונה:

בחיי! זה לא תרגיל. זה באמת. ק נ ג ו ר ו ! ל ב ן! ב ה ו ל נ ד!

שככה יהיה לי טוב.

זהו, המצלמה כבר קשורה לי לצוואר בשבוע האחרון. זה היה אחרי שפגשתי חייזרים ממאדים. קבעתי איתם לסופ"ש הבא עם תנאי תאורה טובים. מקווה שהסוללה לא תגמר לי.

ענף ספורט חדש אך פופולרי

שלום רב!

עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי והיו המון עניינים לספר עליהם, אבל אני נאלץ לדחות אותם בינתיים כי הם דורשים קצת יותר זמן ממה שיש לי עכשיו.

ובכל זאת, יש עניין אחד שנראה שכדאי לספר עליו ממש עכשיו, בזמן שהוא מתרחש. אני לא רוצה שתפספסו את זה ותבואו אליי בטענות אחר כך.

מדובר בענף ספורט חדש ודי מעניין.

באופן כללי, אפשר לומר שהשלווה המקומית מרחיבה את אופקיי הספורטיביים. לפני חודש בערך מצאתי את עצמי יושב בריכוז מלא מול אליפות העולם בסנוקר!

פעם ראשונה שהסבירו לי את החוקים ומסתבר שזה עיסוק שדורש יותר מאשר ללבוש טוקסידו ולשתות וויסקי. מסתבר שזה אפילו מעניין ודורש מחשבה מרובה מצד המשתתפים, אבל לא יותר מדי סיבולת אירובית.

לעומת זאת, הספורט שאני רוצה לספר לכם עליו דורש בעיקר סיבולת אירובית. לגבי מחשבה, אני לא בטוח לגמרי, אני עדיין לומד את העניין.

הספורט נקרא בהולנדית voetbal, [הוגים את זה כמו "פוטבול"]. זה נשמע כמו "כדורגל" בעברית אבל זה כנראה לא אותו ספורט. אם זה אותו ספורט, אז איך זה שישראל לא משתתפת באליפות העולם ב voetbal וכולם כן? התשובה ברורה – אנחנו לא משחקים את המשחק הזה בארץ אלא משחקים גרסא ים תיכונית שנקראת כדורגל… לא ברור לי למה לא עוברים לשחק בארץ את הגרסא הבינלאומית?  הפופולריות של הגרסא הבינלאומית היא אדירה במידה שקשה לתפוס, אבל יש לי צרור של המחשות שיסביר ממה אני מתלהב.

הנה כמה צילומים שמדגימים איך אנשים מקשטים את הבתים לקראת אליפות העולם בספורט הזה:

אני יודע שזה יחס אכזר לעצים, אבל להולנדים פשוט אין אלוהים בעניין ה voetbal הזה!

והנה עוד דוגמא, פרויקט שכונתי:

כאן רואים דגל מרשים יחסית, זה נמצא על כל בית עשירי בערך:

אבל עכשיו תראו בבקשה מה יש  בחלון (ההגדלה למטה):

לשם השוואה, הבחירות לממשלה היו בשבוע שעבר ולא היה כמעט שום סימן חזותי לאירוע הפעוט הזה.

אגב בחירות, אחת המפלגות המתמודדות נקראת "מפלגת הפיראטים", אבל המצע שלהם כתוב בהולנדית אז אין לי מושג מה הם מציעים (או מה הם רוצים לקחת).

אני חושב שלצבוע מנוף כל כך גדול בכתום זה כבר טיפה הגזמה… אבל הנה זה לפניכם:

וזה כבר ממש ממש ממש ממש מוגזם! אבל בכל זאת:

עכשיו בואו נראה אם תזהו מה חסר בתמונה הבאה:

אנשים!! אין! וזו הכיכר המרכזית בעיירה שלנו. לא שבדרך כלל סואן כאן, אבל זה קצת חריג ביחס למזג האויר הנאה והעובדה שזה אמצע היום.

האוכלוסיה התרכזה היום בפאבים עם מסכים. מסתבר שהיתרון של הספורט הזה הוא שלא קורה בו הרבה, אבל זה לוקח המון זמן. מה שאפשר הרבה פעילות חברתית תוך כדי המשחק. זאת פרשנות של אחת מחברותיי לכיתה ואני מאמץ אותה. בכדורסל לדוגמא, אם אתה מוריד את העיניים מהמסך לכמה דקות אתה עלול להפסיד בערך 10 סלים ודרמה גדולה; ב voetbal הסיכוי שתפסיד משהו קטן מאוד. בהנחה שיש בערך 3 שערים ב 90 דקות, זה אומר שיש התרחשות כלשהיא רק אחת לחצי שעה בממוצע. זה אומר שאפשר לאכול, לשתות ולדבר בלי לחשוש. אולי זה סוד הקסם?

הנה האנשים שיצאו לשאוף קצת אוויר בהפסקה:

הם לא חוששים להפסיד את המשך המשחק כי יש רשת של מתנדבים עם חצוצרות שפזורים בבתים מרכזיים ומודיעים בקודים מוסכמים מראש על סיום המחצית, כמעט שער, כרטיס צהוב וכו'. הנה תמונה של מחצצרת שמודיעה בצפירות עולות ויורדות שהקהל מתבקש לחזור ולהתייצב מול המסכים:

בתמונה הבאה סימנתי עוד מיני אביזרי תקשורת ואיתות שהאוהדים משתמשים בהם להעביר מסרים ולהפגין שמחה. רוב הסימנים הם קוליים, אבל אפשר לראות שגם איתותים בעשן מקובלים והאוהדים מכירים את המשמעות של האיתותים השונים.

דוגמא מרשימה של התלהבות הולנדית אפשר לראות בפרסומת לבירה מקומית שמשווה בין קריאות השמחה של קרייני ספורט של כל מיני מדינות לאחר הבקעת שער במשחק המפורסם. הקריין האחרון הוא ההולנדי. הנה הקישור לפרסומת: (לחצו כאן).

בסך הכל אני שמח שיצא לי להכיר את הספורט הזה והילדים כבר מגלים עניין באופן עצמאי לגמרי, הנה איתמר צופה בעניין במשחק נגד דנמרק:

האיפור המחוק שיש לו על הלחיים זה צבעי דגל הולנד שהגננת ציירה לכולם על הפנים – חינוך זה חינוך!

זהו, בפעם הבאה אולי כבר אוכל להגיד כמה מילים גם על גולף.

בלי קשר לכלום; זוכרים את התמונה של הפטיש הגדול? גיליתי למה הוא משמש! זה יהיה בפרק על יום המלכה, יום הזכרון ההולנדי ויום השחרור מהגרמנים.

Why I posted a clip of the flotila raid on my facebook account

Yesterday I posted a clip that was edited by someone. who is he? I really don't know, but it is very easy to see that it is the real footage shown in various websites and news channels around the world, only with a very distinct bias on what it shows.

The name of the clip has the word "censored" in it, and my brother asked me in one of his comments : "who censored it and why?". I guess he was trying to say that there is no censorship at all, and that it is quite ridiculous to think this is censored by the Israeli side. Sure, but the "censorship" regards the editors of foreign media channels broadcasting the events, what is their choice of images from the full scenario.

But that is not the main point.

The real question is whether the siege on Gaza is moral or not. I choose the word Moral and not Legal because there is a difference and because I am not educated in law; morality however is an issue we need to deal with by ourselves anyway, educated or not, and I think we can at least discuss it to get to a proper answer.

I have heard of 3 reasons for the siege/blockade:
1. punishment for the election of the Hammas organization.
2. punishment for the kidnapping of Gilad Shalit.
3. stopping the supplies of weapons and materials to create weapons from getting to Hammas and then be used against us.
I think it is not hard to judge the first two reasons : not moral! Choosing to be coerced by such violent extremists is the people's of Gaza own choice and we can do nothing about it. I guess they can change their minds in the next elections, right? what is the term in an Islamic government? A prophet's lifetime? whatever… their choice and their problem.
Gilad Shalit is one single captive, we have quite a lot of theirs, and negotiations or a military operation to get him back is a better way of doing it than confining people to a very limited piece of the earth.
Now, what about the weapons?
Let's assume they had them, would they use them? Evidently they have been doing that. Even after we withdrew from the Gaza strip. Why? Can someone please let me know? Could it be that they don't see a peaceful solution as a target to achieve? is it some kind of Jihad? Unfortunately that is what I can understand from hearing their speeches and looking at the rocket craters (a little pathetic I admit, more like holes in the ground with their current rockets, but still killing people from time to time).
Is it acceptable for an Israeli government to let weapons into the Gaza strip?
So there has to be some way that that is prevented while letting people go out to work and trade, maybe take a trip abroad, go study, get special medical care and so on. That can be done, to my opinion, only if we have control of that traffic.

And that is the reason those kind of marine convoys must not get through in the current situation.
I don't know of any initiative of the UN to monitor that traffic, and I have no belief in them (see south Lebanon as a great example of impotency of blue helmets).  When we use our army to stop those attacks, after hundreds of them, there was also criticism. Humanitarian aid, electricity, gas and water are supplied by Israel everyday to the Gaza strip.  And still, I would not trade places with them. The people in Gaza should really consider their vote next time they go to the polls, or wait for the wrath of Allah to come down on us.

I can't blame the soldiers for firing. It is very clear they did not come down from the choppers firing, and it took a while until things really went out of control. In fact, I would probably not have been so brave; I would probably not even dared go on that ship.

The whole show was directed brilliantly by people who do not want to advocate peace, but to destroy us. I don't think I should help that. I also think that the international law gives us no answers to this situation and I must say, without giving too many examples,( not to embarrass all the countries involved), that the international law is practiced very specifically in convenient occasions only.

I think sane citizens of the world should be aware of the complexity of the situation and not be fed with a "flat" description that portrays us as pirates. Yes – the situation got out of hand and people were killed. No – it was no massacre by gunships spraying bullets in all directions. Yes – choosing this method of operation seems stupid, I would expect more sophistication in all respects. Yes – you can blame the leaders (have we got them?) and generals, but not the soldiers who were in real life danger. No – Ghandi did not share his vision with these demonstrators.
I want the representatives in the security council to go home and think what they would have done instead of us, and then offer some practical advice!

I hope we do it better next time.

אביב, כמה זמן אתה יכול להשאר כאן?

שלום,
האביב כאן והלבלוב לא ניכר רק בצמחים אלא גם באנשים.
כיוון שהחצרות שלנו ושל השכנים ממערב לא מופרדות לגמרי והבתים פתוחים, יש תנועת ילדים ערה והקשרים בין כל הדיירים מתחזקים.
למעשה, איתמר ואינגה לא ממש נפרדים ובסוף השבוע היא הייתה כאן מהבוקר ועד מאוחר בלילה כולל ארוחות. האח הקטן שלה, רול, מתיישב ליד השולחן ומתחיל לצייר, והאח הגדול בא לשחק במחשב.
ההורים ההולנדים שמחים וקצת נבוכים, אבל בעיקר שמחים.
ביום ראשון האחרון הם הרכיבו מחדש את הטרמפולינה הגדולה בחצר שלהם – משהו רציני, לא דגם, אלא טרמפולינה בקוטר של בערך 2 וחצי מטר.
זה די מקובל כאן ויש חצרות שבהם אתה רואה גוש של 15 ילדים קופצים כמו פופקורן בסיר.
מסתבר שזה גורם לחשמל סטטי. אולי אפילו אפשר להשתמש בזה כמקור לאנרגיה חלופית ומתחדשת!
מצורפת תמונה של רול שעצר לרגע לנוח מתהליך ייצור החשמל:

זה שהאביב הגיע לא משפיע על ענני הגשם. גם הם שמחים שהאביב כאן!
הרבה יותר מצחיק בתור גשם לרדת על אנשים שלבושים פחות שכבות.
איתמר ואיתן, בזכות היותם הרבה יותר מנוסים בלהיות הולנדים (יחסית לגילם הם כאן כבר די הרבה), לא יוצאים מהבית בלי מטריה.
הצילום המצורף ממחיש היטב את הנקודה הזו וגם את שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק בין דוברי ההולנדית בבית:

עוד עניין שאולי כבר נרמז קודם, יש לנו הרבה יותר שעות אור.
זה אומר שהמקומיים כבר לא הולכים לישון בשש בערב ואני יכול להסתובב עם הילדים בחוץ גם בשבע בערב בלי להראות חשוד.
אני משתדל לעייף אותם כמו שצריך בזמן הזה כי העובדה שהם הולכים לישון כשבחוץ עוד אור יום לא מקילה על תהליך ההרדמה.




זהו, כמעט סיימנו להפעם, רק כמה הערות קטנות:
מי מכם שיזין את הקואורדינטות שבכותרת הבלוג למכשיר ניווט וינסה לבוא לביקור אצלנו, יופתע מהשקט שיגלה בנ"צ…
תבדקו ותבינו.
חוץ מזה אני רוצה לבקש את עזרתכם. בתמונה למטה יש פטיש ואיש. אולי תסבירו לי למה משמש הפטיש הזה?

זהו, יש עוד המון חוויות לספר, אבל מחר אני צריך לקום מאוחר, אז לילה טוב ואביב שמח!

דובים קטנים, טורפים גדולים

תזונה זה חשוב. מאוד חשוב.
בגלל זה אנחנו מקפידים על וופלים בלגיים כל שבועיים וביניהם פנקייקים.
אני הייתי בטוח שזה מספק את כל הצרכים התזונתיים כי אנחנו אוכלים את זה עם ריבת תות או פירות יער, אבל אנשים מבוגרים טוענים שחסרים בזה ויטמינים.
מוזר, הרי זו ריבת פירות. פירות! זה לא מלא בויטמינים?
טוב, הבאנו הבייתה קופסת ויטמינים לילדים בצורת דובים קטנים. כל בוקר, (כשזוכרים), הילדים עומדים עם לועות פעורים וטורפים דובים קטנים.

כנראה שהדובים הבינו את זה באיזה שהוא שלב… לנו הם כולם נראים אותו דבר, אבל כנראה שהם יכולים להבדיל בינם לבין עצמם והם ראו שחלק חסרים.

בוקר למחרת מצאנו על המשטח אריזה ריקה. דמיינו לעצמכם את המראות והקולות. בעצם, עדיף שלא. לא נעים.
איתמר ואיתן עשו חיפוש זריז בחדר שמתחת למדרגות. מאחורי הספה. במחסן. בחדרי השינה. לא מצאו.
איתן אמר שיש לו סוכנים בכל מקום, ושהוא עולה לחדר האלחוט ליצור איתם קשר.

גם דובים קטנים ומזינים יודעים לדאוג לעצמם כשצריך. אל תתנו למראה החיצוני להטעות אתכם.

אני לא יודע להסביר את זה, אבל כבר שבועיים אני לא מוצא את בובת הפליימוביל של שודד הים עם קסדת האופנוע. איתמר טוען שהוא שם אותו במקום. שום זכר. אם מישהו שומע משהו, בבקשה להתקשר.
בכל אופן, אחרי שגם הסוכנים של איתן לא הביאו מידע איכותי, איתמר הציע לפנות לספרות.
עברנו על הספרייה ונתתי להם לקרוא מה שנראה היה לי רלוונטי.

איתן ואיתמר חשבו מה לעשות עם זה.
בסוף הוחלט לפזר דבש באתרים נבחרים ולארוב לדובים שיבואו.
בגלל שלאיתן הייתה הרגשת בטן, הם בחרו להתחיל בקומה העליונה.

עכשיו נשאר רק לחכות…

כעבור כמה דקות:

איתן היה הראשון שהבחין במשהו.

סוף לתהיות והמחשבות. נגמרה ההמתנה המתוחה.
איתמר זינק קדימה.
עכשיו זה היה עניין של זריזות ושל נחישות.
תגובה אוטומטית שנובעת משעות אימון ארוכות במטבח.
בתנועה קשתית שמלווה בשריקה קלה של אוויר מתערבל…
והסיום של כל זה בצליל נקישה של מסננת אלומיניום על עץ לביד של איקאה, "פקקק".

סוף סוף!
בשקט החזרנו את הדובים לכלי שלהם.
לא את כולם – כל יום אוכלים שניים, אז ארבעה לא חזרו לכלי.
איתן החליט שעדיף לשים את הכלי הפוך כדי שיהיה להם קשה יותר לצאת.
אני לא בטוח שזה נכון אבל קצת קשה להתווכח איתו כי הוא מיד מתחיל לבכות.
שלחתי את הילדים לצחצח שיניים ולמיטה.